אז חקרתי את ההיסטוריה,
חזרתי למסורות עתיקות של תרבויות שקיעקעו משחר האנושות,

שילבתי את זה עם לימודי הפסיכותרפיה שלי, והתחלתי במסע.

היעד היה ברור:

“ליצור גישה שמרגישה טבעית, שקטה,
ששמה דגש על החוויה העוצמתית של
תהליך היצירה המשותף״

כי ככל שצללתי יותר לעומק למה
שמלמדים היום בקורסים רגילים…

גיליתי שרוב השיטות הן
אגרסיביות, טכניות ומלחיצות:

“תחזיק  את המכונה חזק גם כשהיא רועדת!”
“תעבוד מהר כי הזמן של הסטודיו עולה כסף!”
“אל תתייחס לכאב של הלקוח, פשוט תסיים את הקו!”
“זה בסדר אם אתה לא מחובר ללקוח, העיקר שישלם.”

ובמילים פשוטות:
הטכניקה מעל האדם.

וואלה,
זה לא מי שאני.

אני בן אדם. בשר, דם ונשמה.
מאמין באינטימיות, הקשבה וקצב טבעי.

אני מאמין בגישה של ריפוי
ושל חופש להיות מי שאנחנו.

כי אני יודע מניסיון שלנסות לאמץ
“אגו של מקעקעים”
רק כדי להשתלב,
זו הדרך הבטוחה להישחק ולהיכבות…

והדרך הטובה באמת
להתפרנס מאמנות היא
דרך החופש להיות פשוט אנחנו.

(כי בינינו, אתם לא רוצים לקוחות שבאים רק בשביל ציור, אתם רוצים לקוחות שבאים בשביל האנרגיה והסגנון שלכם).

אתם רוצים שהלקוחות יסמכו עליכם
לא כי אתם טרנדיים.
אלא כי אתם מעניקים מקום שבו הקעקוע הוא סשן אמונתי אמיתי,
ולא סרט נע.

או כמו שתלמידה תיארה את זה:
״מהיר ועצבני של הקעקועים״